המוסיקה והיא 

המוסיקה והיא

צלילי המפוחית מחלחלים לכל הנקבוביות הפתוחות, שניתן להם להגיע וזה הרבה יותר, ממה שהוא מאפשר למילים מדוברות מפיהם של אנשים. עיניו נעצמות בריכוז. המוסיקה והיא, אבל זה היה מזמן וכבר העדיף לשכוח. רק נוגות הצלילים היו מעלים אותה בזכרונו ועיניו היו מתעננות, בדוק קטן של עכירות שנלחמת בו להזכר.

גם אז היה הסתיו בעיצומו והעץ שבחצרו גדל והיה לפרא והתכונן לחורף המתקרב, משליך זהוביו לכל עבר. הוא היה מלקט אותם ומסדר מתחת לכיסוי הזכוכית, שהניח על שולחן העבודה שלו, ממש ליד תמונתה וכבר חלפה יותר משנה.

בחוץ מתדפק הרוח על החרכים להכנס והוא מביט ואינו פותח. במקום זאת לובש כהרגלו את מעילו, מתעטף בצעיף צמר חם, עוטה את כפפות העור על ידיו וקושר את הרצועה לכלבם. קרוב למבואה הוא נזכר, ששכח את המכשיר הקטן, שמשמיע מוסיקה ששמו פרח מזכרונו וכמובן גם את האוזניות. הוא חוזר, תוחב אותם לכיס המעיל ויוצא.

הרוח הודפת, פורעת את לובן שיבתו וגם פרוותו הרכה של קוקר הספנייל, מתעופפת לכל עבר ונראה היה, שאף היא אינה מספיקה כדי לכסותו. הוא מצידו אוהב את הקור הזה, נעים ומכאיב כאחד ובגחמת פתע, פושט את המעיל ונותן למשב לחדור דרך חולצת הפלנל הדקיקה, ללטף ולצמרר את עורו.

הוא לא יודע למה, אולי זו המפוחית, שמערסלת את הצלילים ומשליכה את זכרונותיו לכל עבר. אולי העלים שמסתחררים סביבם, אולי...הוא פושט גם את חולצתו, נרעד לרגע מהקור, שהופך עורו חידודין חידודין. כלבם נצמד אל רגלו, מתחכך בה ומנסה להתחמם. מופתע מהמגע, הוא משפיל אליו מבטו, מקפל את מעילו, עוטף, מחבק ומרימו בזרועותיו ופונה חזרה.

קלות משונה אופפת אותו, אולי של פרידה.

http://www.youtube.com/watch?v=MzpP4oQk8Sc&feature=related